פירוש על שמואל א 14:45

ויפדו העם. התירו לו לשאול שבועתו:

היונתן ימות ואמרו שני טעמים, א) גם אם חטא הלא הוא עשה הישועה הגדולה וכו' והעם ימסרו נפשם עליו כמו שמסר נפשו עליהם ויגינו עליו, ב) חלילה לאמר עליו שחטא ושיפול אף אחד משערת ראש נזרו ארצה אחר כי עם אלהים עשה היום הזה ודבקה בו ההשגחה האלהית איך יצוייר שיחטא ואשם בזדון, ובודאי המליצו עליו שהיה שוגג ושלא אכל לחם רק טעם דבש ולא נחשב לו חטא רק לפי מעלתו שעם אלהים עשה היום הזה והקב"ה מדקדק עמו כחוט השערה לעשות לו שגגות כזדונות ולא יתחייב מיתה כעובר במזיד, אמנם נשאר הקושיא מדוע לא נענה שאול אחר שיהונתן היה שוגג, וכתב מהרי"א שעקר מה שלא נענה היה בחטאת עצמו על שעבר את פי ה' בגלגל ולפי שהתשועה הזאת לא היתה על ידי שאול ובזכותו רק על ידי יונתן וזכותו, לכן לא השיבו כששאל אם ירדוף אחרי פלשתים להראות שאינו חפץ בו וברדיפתו, והוא חשב שהיה בסבת האכילה ושאל על האוכל לכן השיבו ה' כדי שידע שלא קצף בעבור האוכל כי על זה השיב, רק בעבור שאול, עכ"ד והוא דוחק מבואר. והעקר שה' חשב לצדיק כזה אשר דבקה בו ההשגחה, השוגג כזדון, כי אחר שנגלה לו שעבר על החרם היה לו להשתדל אצל אביו שישאל על נדרו ויעקר הנדר למפרע, בפרט כי אמר עכר אבי את הארץ, ובנדר כזה שלא הועיל בזה למלחמה הזאת יכול להתחרט חרטה דמעיקרא, ועל ידי שעלה עליו הגורל שאל שאול על הנדר, וי"ל שזה מה שכתוב ויפדו העם את יונתן, שהשתדלו ששאול התיר לו את נדרו, והיה לו פתח חרטה על ידי שאמרו העם היונתן ימות, ובמדרש ויפדו העם נתנו משקלו זהב ופדאוהו, רבי יוחנן וריש לקיש, רבי יוחנן אמר וכי לחם אכל והלא דבש אכל, ריש לקיש אמר וכי אכל והלא מטעמת טעם, והם שני הטעמים שהזכרתי למעלה:

היונתן ימות. וכי מן הראוי שימות יונתן, אשר באה על ידו תשועה גדולה: